עובד ומעסיק | עדכון פסיקה שבועי – גיליון מס' 995

המערערת, בשנות החמישים לחייה, חזרה לעבודה אחרי שעברה אירוע טראומטי וסבלה מחרדה, דיכאון, חוסר תפקוד וקשיי ריכוז והוכרה כ-20% נכה . המערערת הייתה במעקב תרופתי ואישי של מערכת בריאות הנפש במקביל לעבודות שונות. ב-2019 המערערת הופנתה על-ידי שירות התעסוקה לראיון אצל מעסיק ציבורי. המערערת עברה בהצלחה שני ראיונות עבודה אך לבסוף מועמדותה נדחתה. בית הדין האזורי דחה את תביעתה. בית הדין הארצי קיבל את ערעור העובדת ופסק בתמצית:

• אדם עם מוגבלות מוגדר בחוק: "אדם עם לקות פיסית נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית אשר בשלה מוגבל תפקידו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים".
• חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות נחקק במטרה להגן על כבודו וחרותו של אדם עם מוגבלות, ולממש את זכותו לשווין בכל תחומי החיים. החוק אוסר על אפליה לרבות בתחום הקבלה לעבודה, תנאי העסקה, קידום ועוד, כל זאת במטרה לצמצם את הסטיגמה החברתית והאפליה של מתמודדי נפש. החוק והפסיקה מחייבים מעסיקים לבצע התאמות עבור עובד עם מוגבלויות אשר יאפשרו את העסקתו בתפקיד אליו הוא כשיר.
• בשל הקושי להוכיח אפליה הנטל המוטל על העובד הוא קל. החוק והפסיקה קבעו כי אין צורך להוכיח מניע או כוונה של מעסיק להפלות אדם עם מוגבלות. המבחן לקיום האפליה הוא תוצאתי. על כתפי המעסיק מועבר הנטל לשכנע שהוא לא שקל ולא פעל באפליה בניגוד לחוק וכי לא דרש מהמועמד מידע רפואי פרטי על מוגבלותו. כמו כן, די בכך שאחד משיקולי המעסיק היה מוגבלותו הפיזית או הנפשית של המועמד כדי להכתים באפליה את כל החלטתו.
• על יסוד התשתית הנורמטיבית והנסיבות, לרבות העובדה שהעובדת עברה שני ראיונות, נפסק שהמערערת הייתה ונחשבה על-ידי המעסיקה לאדם עם מוגבלות בשל מצבה הנפשי, וזכאית להגנת החוק.
  המעסיקה חויבה לפצות את העובדת פיצוי אפקטיבי מרתיע של 70,000 ₪, ללא הוכחת נזק, וכן 10,000 ₪ הוצאות משפט בשתי הערכאות, כן נפסק, כי לא היה מקום לחייב בהוצאות את המערערת בבית הדין האזורי כדי שלא להרתיע אנשים עם מוגבלות להגיש תביעות על אפלייתם.