בית הדין הארצי
הסכם עבודה לא מאוזן המקצר את תקופת ההתיישנות
נוגד את תקנת הציבור ובטל
נהג הסעות שעבד בחברה כארבע שנים הוחתם על הסכם עבודה ועל הסכם נפרד בו הוסכם כי תקופת ההתיישנות בת שבע שנים תקוצר לשישה חודשים, כיוון שהחברה שומרת על נתוני ג'י פי אס של הרכב שישה חודשים. לפי ההסכם העובד לא יוכל לתבוע את המעסיקה לזכויות מתקופות קודמות. בית הדין האזורי קיבל את מרבית תביעות העובד לזכויות מגן שונות לגבי כל תקופת העבודה וסיומה, ודחה את טענת ההתיישנות. בית הדין הארצי דחה את ערעור החברה ופסק בתמצית כך:
- סעיף ההתיישנות לשישה חודשים בלבד מיום היווצרות העילה לזכות, מפקיע למעשה את הזכויות הקוגנטיות המהותיות של העובד שלא ניתן להתנות עליהן. הסעיף יוצר הגבלה משמעותית לגישה לערכאות של עובד, התלוי כלכלית במעסיק ולא בהכרח מודע לזכויותיו בזמן חתימת ההסכם.
- זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד חוקתית המהווה תנאי למימושן של כל הזכויות המהותיות האחרות.
- מוסד ההתיישנות מציב מגבלות על זכות הגישה לערכאות לתקופה קצובה בת שבע שנים, אך מאפשר הארכה או קיצור התקופה, בחוקים מסוימים וגם בהסכמה בחוזה נפרד.
- הביקורת השיפוטית על הסכם נפרד לקיצור תקופת ההתיישנות, מפרשת אותו באופן מצמצם. יש לוודא שהסכמת הצד החלש אינה תולדה של חוסר ברירה ואינה מובילה לפגיעה בזכויות קוגנטיות או מהותיות.
- הסכם עבודה הינו ענף ייחודי בדיני החוזים הנשען על שתי נקודות מוצא עיקריות: ראשית, המעסיק נמצא בדרך כלל בעמדת מיקוח עדיפה והעובד בעמדת מיקוח חלשה. לכן, יש למנוע ניצול לרעה בכוח עודף. שנית, בגלל חוסר השוויון ופער הכוחות קבע המחוקק להגנת העובד זכויות קוגנטיות מחייבות שאין להתנות עליהן. בתי המשפט מפקחים על הגינותם של חוזי עבודה, ותפקידם להבטיח את זכויות היסוד וערכי היסוד של משפט העבודה.
- במקרה רגיל, אם הסכם לקיצור תקופת התיישנות במסגרת יחסי עבודה נועד לשרת רק או בעיקר את אינטרס המעסיק ופוגע בזכויות מהותיות של העובד הוא נוגד את תקנת הציבור וככזה בטל.
- זאת, אלא אם כן ניתן להשתכנע כי בנסיבות המקרה הייתה הסכמה מושכלת ומודעת של העובד, קיום אינטרס לגיטימי של המעסיק להגבלת התקופה, ואיזון אמיתי של התועלת ההדדית.
ע"ע (ארצי) 23901-07-23 ציר הסעות ותיור בע"מ – טובה דהרי ו-6 אח' (פורסם בנבו 30.10.2024)
בית הדין האזורי
הסכם עבודה לתקופה מסוימת שאינו חד משמעי
לא יחשב להסכם לתקופה קצובה
עובדת שעתית בבית חולים וטרינרי שהועסקה בכתב מנוי לשנה מיום 1.1.15 עד ליום 31.12.15, ופוטרה במהלך השנה, תבעה את המעסיקה לזכויות שונות בטענה שהועסקה בחוזה לתקופה קצובה. בית הדין דחה את התביעה ופסק:
- בהתאם להלכה הפסוקה יש להקפיד כי חוזה עבודה לתקופה קצובה, המגביל את החופש להשתחרר ממנו, יהיה חד משמעי וישקף בצורה מפורשת את ההסכמה המודעת של הצדדים להתקשר לתקופה קצובה.
- כל ספק בעניין זה יטה את הכף לכיוון היות חוזה העבודה לתקופה לא קצובה.
במקרה הנדון בכתב המנוי נכתב כי תקופת השנה ניתנת להארכה על-ידי הודעה בכתב של המעסיקה וכי עובד המבקש לסיים את עבודתו מתבקש להעביר הודעה בכתב לממונה ולחשבות השכר. - הענקת הזכות לעובדת להביא את הסכם העבודה לידי סיום בכל עת, מבלי שהדבר מהווה הפרה מצידה, וללא השתת פיצוי על העובדת, מצביעה על תוצאה סימטרית גם לגבי המעסיקה המאפשרת לה לסיים את חוזה העבודה במהלך תקופת השנה, ללא פיצוי לעובדת.
המזכר איננו בגדר יעוץ משפטי.